מאת: חיה ברון
היא לובשת שמלה פרחונית, לא מאלו שאופנתיות בשנים האחרונות, דהויה, וידה המושטת קדימה אומרת הכל, כך היא יושבת שנים ארוכות, חלק מהנוף הבני ברקי.
כמעט וחלפתי על פנייה במהירות, מקווה להספיק את האוטובוס. לידה עמד ילד בן טובים, פאות מסולסלות בקפידה, חולצה משובצת ומגוהצת היטב מבד מעולה. כיפת קטיפה מעוטרת בחן, המחשבה האוטומטית אפילו לא התעכבה כדי לבחור האם הוא נותן לה את דמי הכיס או סכום סמלי שאימא שלו שלחה עבורה. אבל מול הדברים ששמעתי דווקא המחשבה המודעת זינקה פתאום בהפתעה.
התפקידים התהפכו!
"את יכולה לתת לי שקל?" הוא ביקש בקול דקיק.
עצרתי לשניוננת, כורה עינים ואוזנים למתרחש. מה יקרה עכשיו? איך תתפתח הדרמה האנושית הקטנה הזו?
האם הקבצנית תכעס? ובכלל למה הילד מה מבקש ממנה ולא מהוריו? ובשביל מה הוא זקוק בכסף?
אבל לא היתי המבוגר היחיד בסיטואציה:
"מה אתה מתכוון לעשות בשקל?" ביררה 'הקבצנית' בקול אחראי. קול של סבתא מסורה ומחושבת. בעודה ממששת את המטבע ששלפה עבורו.
מהרתי.
את התשובה לא הספקתי לשמוע,
אבל קמצוץ של רוגע נשזר בצעדי הנחפזים, המצב בשליטה, אם לא נתייחס לדמיוני הספרותי המשתולל. כמובן, מנסה לשזור את רגעי האמת הללו בסיטואציות מעולם הפנטזזיה והמציאות הספרותית.
הנותן הקלאסי, היה פתאום מקבל. והמקבלת המסורתית הייתה פתאום לנותנת מושלמת, אופיינית.
"כן" אמרה לי אימא שלי כשסיפרתי לה על המחזה. "תראי מה אומרים על זה בחסידות."
הצצתי.
אין אדם שהוא רק נותן, ואין אדם שהוא רק מקבל. כולנו, כל בני האדם, נותנים ומקבלים בלי הרף, לסירוגין, "איפה התחנה?" אני מבררת כמקבלת ומקבלת מענה מנערת סמינר בתלבושת, זו שבמשך כל היום קיבלה דעת ומוסר ממורותיה. דקותיים אחר כך אני עונה לשאלת "מה השעה?" והנה אני נותנת.
אפילו חברים קרובים, כאלו שחברותם לא מיועדת לתמוך, יש בינהם מערכת של נותן ומקבל, לפעמים הם מחליפים תפקידים. לפעמים הם מחליפים תפקידים במהירות הבזק, שוב ושוב, שוב ושוב. אבל בכל רגע מישהו מהם נמצא שם והאחר שם.
זה כל כך הגיוני ומתחבר למציאות. ששמחתי בגילוי, הוא הותיר אותי עם הרבה חומר למחשבה, הגיגים על נתינה וקבלה בין בוסים לעובדיהם, מורים לתלמידיהם, ילדים והוריהם ועל כל בני האדם החולפים אלו לצד אלו בעולמנו.
—–
חיה ברון היא מנכ"ל 'מניפה' המעניקה שרותי ייעוץ ארגוני, הדרכות ומינוף לעסקים ולמוסדות 050-4105835, bc05041@gmail.com